גיבורים מודרניים: עובדי הגובה


כחברת פיגומים, המוצר הוא הסיבה לקיומנו. השאיפה לשפר אותו ולהציע מקסימום בטיחות ויעילות היא המנוע שדוחף אותנו קדימה מדי יום. אך מאחורי כל פיגום טוב חייב לעמוד מקצוען שיודע לעבוד איתו ומבין מניסיון מהם הסיכונים ואיך להימנע מהם. מקצוענים אלו, עובדה הגובה, הם כיום אחת הקבוצות שאפשר לכנות "גיבורים מודרניים". מקצוענים אלו מסכנים את חייהם מדי יום בביצוע משימותיהם בתנאי סיכון מירבי, וזו הסיבה שמאמר זה מוקדש להם.

מבנייה של גורדי שחקים עד מטלות יומיומיות יותר כמו תחזוקה של תזיתות והתקנה של שלטי פרסום, עובד הגובה מציב את משרדו צמוד לקן הנשרים. בהרגלם ללראות את העולם מלמעלה הם נעים בביטחון במרחבים צרים, דורכים ללא חשש במדרונות תלולים ונחים בשלוותם על קצה קורה התלויה מאות מטרים באוויר. פחד הוא משהו שהם לא מכירים, ולא יכולים להרשות לעצמם להכיר.

כיום, עובדי הגובה מיומנים היטב במניעת סיכונים, אך בעבר לא היו הדרכות וכלים שכאלו. לא היה שום פיקוח, כלי בטיחות או אבזור הולם.


מעט היסטוריה...

במהלך שיא הבנייה בניו יורק, חברות הבניה העסיקו מאות אינדיאנים משבט המוהוק כיוון שאלו הוכיחו את מיומנויותיהם בעבודה בגובה. בשנות ה50 של המאה ה19 הם השתתפו בבנייתם של מספר גשרים, ובמהלך הפסקות העובדים הצעירים משמורת קהאנהואקה טיפסו בקלות על מבנים בגובה 45 מטר והתרוצצו ללא מורא על קורות הברזל. תעלוליהם תפסו את תשומת הלב של חברת הבנייה אשר החליטה ללמד כמה מבני העשרה הללו לעבוד בתור מסמררים.

למרות מיומנותם, העבודה הייתה מסוכנת בימיוחד: ללכת על קורות בעובי 25 ס"מ עם חגורת כלים במשקל של יותר מ20 קילו, להעמיס פחם לכבשנים ניידים בגובה של יותר מ350 מטר ועוד. בני המוהוק השתתפו בבנייתם של גורדי שחקים אייקוניים כמו מרכז רוקפלר, בניין קרייזלר ומרכז בסחר העולמי, אך לעולם לא הופיעו בתמונות. אפילו לא בתמונה המפורסמת עם קבוצת העובדים שאוכלת ארוחת צהריים על פיגום מעל שמי ניו יורק.

זה הודות לצ'ארלס קלייד אבטס שאנו יכולים כיום להנות מהתמונות שמציגות לנו זמנים בהם בטיחות לא הייתה הדבר הכי חשוב, אך זו בדיוק הייתה ההתחלה של יישום מערכות הבטיחות וההגנה. צ'ארלס מונה לראש מערך הצילום בפיתוח מרכז רוקפלר, והוא בעצמו היה תלוי מקורה סמוכה בקומה ה69 כדי לתעד את תמונתו המפורסמת "ארוחה בראש גורד שחקים". וזאת לא הייתה התמונה היחידה מאותו יום. היו עוד רבות, וכולן מרשימות ביותר.

האמצעים בהם משתמשים מקצועני הגובה לנסיקה לראשי בניינים, נעים מעגורנים לפיגומים צינוריים ממודפים. אך לאחרונה אנו יכולים לאשר ללא כל ספק שאחת השיטות הכי נפוצות היא חבלים. שיטות הגישה בחבלים קשורות לטכניקות טיפוס הרים ומאפשרות לבצע עבודות בצורה בטיחותית יותר באזורים עם נגישות נמוכה. לכן, מאמצע המאה ה20 הצורך בשיפור הבטיחות גרם לחברות שונות לפנות למטפסי הרים לצורך שיפוץ ותחזוקה של בניינים, גשרים, קווי חשמל והתקנים אחרים. ושיטות אלו ניתן למצוא אפילו בעת העתיקה, כפי שניכר מכתביו של החוקר פליניוס הזקן (23-79 לספירה) בספרו "חבור על מתכות": "האנשים שמסתתים אבנים אלו נתלים מחבלים כך שמרחוק חזותם כחיות פרא. אתקן את עצמי, כסוג חדש של ציפורים. אנשים אלו אשר כמעט תמיד באוויר, הם אלו שמפסלים מדרונות חלקים, ומציירים את הקווים לחריצים במקומות בהם לא יימצא מקום לאחיזת רגל".

ולבסוף, נרצה לציין את זכרם של כל אנשי המקצוע שאיבדו את חייהם או נפגעו קשות במהלך עבודתם. תודה לכם...


למאמר המקורי בספרדית:

https://maquigestioneuropea.es/heroes-modernos-profesionales-las-alturas/